שום דבר לא הכין את אילנה לשלב שבו היא קצת תאבד את הילד הזה. היצור המתוק הזה שהיה רץ למיטה שלה ומחבק אותה כל בוקר. שנשארה איתו עד גיל שנה בבית. שהלכה לראות 9 גנים עד שהצליחה למצוא אנשים שתהיה מסוגלת לסמוך עליהם מספיק כדי להפקיד את האוצר הזה אצלם למשך כמה שעות.
ופתאום, רק בן 11 וצריכה לחכות שעות שיואיל לענות לה בווטסאפ. ובבי"ס אסור טלפונים. ואחהצ אשתו החדשה של אבא שלו לא מרשה מסכים בבית. ופתאום הוא ילד גדול, ולא רוצה לעבור איתה לעיר אחרת כי יש לו אח קטן ועוד בית וחברים בבי"ס. ואין ברירה, הרי עד שהצליחה למצוא עבודה טובה במרכז כדי לממן חיים לבד – נאלצה לעזוב את העמק. וכל לילה כשהיא עוצמת עיניים היא עוד רואה את שניהם יושבים בחוץ בנדנדה מחובקים באוויר הנעים. אלה היו הרגעים הכי טובים בחייה. הרגעים היחידים בהם הרגישה אהובה, באמת אהובה.
הרי זה לא היה לה אף פעם, היא אומרת לי: לא עם אבא שלה שאף פעם לא היה בבית ולא עם אמא שסבלה מדכאונות ולא אהבה אותה כילדה ובטח לא עם הבן זוג שהתחתנה איתו בגיל צעיר מדי כי התאהבה בו עד כלות ובחרה להעלים עין מזה שהוא נהנה בעיקר להיות נאהב (ולפלרטט עם כל שכנה וכל אמא בגן וכל פקידה חדשה בעבודה בערך).
רק תום אהב אותה, באמת אהב. ואוהב. אבל יש להם רק אחהצ אחד ביחד, וכל שבת שניה.
ואלמלא הוא, כבר היתה מוותרת על החיים האלה מזמן, כך היא אומרת בלי למצמץ ובלי שמץ רחמים עצמיים, רק עייפות גדולה.

"אני לפעמים מחכה שעות רק שיענה לי בווטסאפ. רק שאבא שלו יענה ויגיד מתי אפשר להתקשר. זה הבן שלי!! הם נהנים שם להתנתק ממסכים ואני צריכה להתחנן להזדמנות לתקשר איתו. בסוף אני נשברת ומתקשרת וכמעט תמיד היא עונה לי, בקרירות כמובן, בד"כ ש'תום עסוק כרגע ומשחק עם אח שלו' שזה שם קוד לזה שהוא עוזר לה איתו".
ומה עם שבתות? אני שואלת.
"שבתות זה החמצן שלי. בא לי רק לחבק אותו ולהשלים את הזמן האבוד אבל הוא בגיל כזה שמתחיל להיות נער ואומר לי 'די אמא' אם אני נעשית רגשנית ומזכירה לו איך היינו פעם כשהיה קטן".
אז מה אתם עושים בכל שבת שניה כשאת בכל זאת איתו?
"בד"כ אני לוקחת אותו לאמא שלי ולאחותי. הם גם היו מאוד קשורות אליו כשהיה קטן וכולנו כאילו מתחרות על טיפה זמן איתו, שתמיד עובר מהר מדי"
את יודעת שזה יכול להשתנות מאוד כשהוא קצת יגדל נכון?
"מה כבר יכול להשתנות?"
יהיה לו יותר חופש ומרחב בזמן שלו והוא יוכל לתקשר איתך יותר בלי שתרגישי שאבא שלו ואשתו קצת עוצרים את זה. והוא יוכל גם לשנות את דעתו לגמרי ולרצות לגור איתך ולהיות קרוב יותר אלייך. הרבה פעמים אני רואה שינויים כאלה אצל נערים שהתבגרו קצת, הסדרי הראייה כבר לא קובעים לבדם אלא גם הרצון של הילד.
"אולי. קשה לי למצוא כוחות ואורך רוח כדי להגיע לשם בכלל"
אנחנו צריכות לבחון אם יכול להיות שאת גם קצת בדכאון. ריקנות וחוסר כוחות זה אחד הביטויים של דכאון. וזו מחלה תורשתית שאמך תמיד סבלה ממנה
"ועוד רבים במשפחה שלי. לא רק אמא שלי"
אז זה גם כיוון שאנחנו צריכות לבדוק
"אז מה את מציעה לי? תרופות? הרי הלכתי לפסיכיאטרית לבקש והיא שלחה אותי אלייך"
היא צודקת, כי תרופות זה לא מספיק. לפעמים אני מאוד בעד תרופות ושולחת בעצמי לפסיכיאטר – הנה, במקרה של אמך למשל תרופות הצילו את חייה כי היתה בדכאון קליני משמעותי. אבל לפעמים תרופות עוזרות כדי להרים קצת את האדם ולתת לו כוחות כדי שיהיה מסוגל לעשות שינוי עמוק יותר. למשל טיפול רגשי כדי להתחזק נפשית וגם למצוא משמעות חדשה לחיים, טיפול הוליסטי (לגוף ולנפש) כדי לחזק את הכוחות שלך להתמודד.
"איזו משמעות עוד אפשר למצוא אחרי שכמעט איבדתי קשר עם הדבר שהכי חשוב לי – האמהות שלי?"
תראי, גם כשילד מתבגר ומוצא חברה והולך לצבא ונוסע לטיול או אפילו לעבוד ולגור בחו"ל אחרי צבא – הרי כולנו מכירות הרבה צעירים כאלה – הורים צריכים פתאום ליצוק תוכן חדש לחיים שלהם. וזה נורא מבלבל, כי באמת כשילד נולד אנחנו נדרשים לוותר על המון דברים ולבטל קצת את עצמנו סביבו. אבל לאורך זמן וככל שהוא גדל – אי אפשר שהמשמעות בחיים תהיה רק סביב ההורות. גם כשהקשר טוב וגרים קרוב להורים – באופן טבעי הילדים מתרחקים ויוצרים חיים משלהם וזה בסה"כ תהליך בריא – יותר מאשר כאלו שלא מצליחים 'לעזוב את הקן' גם בגיל 30.
"נכון את צודקת. אז למה לעזאזל כל כך כואב לי?"
אני חושבת שגם כי זה קרה קצת מוקדם מדי ותום עדיין ילד וגם כיוון שזה נושא טעון בשבילך, ויושב לך על אובדן של קשר קרוב, הרי היו לך כמה וכמה קשרים משמעותיים שאיבדת. וזה כלל שאני תמיד אומרת למטופלים שלי – כשאנחנו מגיבים באופן עוצמתי לדברים, זה בד"כ כי אנחנו מגיבים למשהו שזה מהדהד מתוך העבר שלנו ולכן מגיבים בעוצמה רבה יותר.
יש סיטואציות קשות שעברת שדורשות עיבוד, שיחה, כתיבה וגם שתרשי לעצמך לבכות ולהתאבל עליהן – ורק אז תוכלי להתבונן באופן צלול ולהפריד בין כאב שעברת בעבר לבין הילד המקסים שלך שנהנה ושמח לבוא לבלות איתך ובסה"כ יש ביניכם קשר טוב שרצוי לחזק, ולא להעמיס עליו מטענים ישנים
"למה את מתכוונת שאני מעמיסה עליו?"
תראי, ילדים פיקחים ומרגישים הכל באינטיליגנציה הרגשית שלהם, ובטח ילדים שעברו גירושים ובת זוג חדשה של אבא וכו – החושים שלהם מתחדדים כדי לקלוט דברים כיוון שהם נאלצים להסתגל לסיטואציות חדשות ולהתאים את עצמם.
"נו? אז במה אני מעמיסה עליו?"
אני לא יודעת אם את מעמיסה. אני שואלת ומזמינה אותך להתבונן בו – האם הוא קולט שאמא שמחה? קלילה? מתכננת בילוי כייפי? או קולט עיניים עצובות של אמא? ואולי שאלות שבסאבטקסט נשמעות מאשימות כמו 'למה לא ענית לי בווטסאפ' ו'חיכיתי כל השבוע שתתקשר'. הרי זה עלול להעמיס עליו אשמה מבלי שאת מתכוונת בכלל. כי אולי אבא הצליח למצוא זוגיות חדשה ואמא לא, ואמא עצובה ומחכה לי, ומה אני יכול לעשות כדי שאמא תשמח…
"אוי, עכשיו כשאת אומרת את זה – זה נשמע כמו כשאני ואחותי היינו ילדות. תמיד ראינו את אמא דכאונית שוכבת במיטה ודיברנו בינינו מה אפשר לעשות כדי שאמא תשמח"
ולכן אני אומרת אילנה, את עוד לא בת 40. יש עוד זמן גם לזוגיות חדשה ואולי אפילו לעוד ילד. בואי נחשוב מה *את* רוצה ומה פעם רצית בחיים האלה, חוץ מלהיות אמא לתום המקסים. יש הרבה דפוסים שמשתחזרים בהעברה בין-דורית במשפחות, באופן לא מודע. כמו שגדלת בצל אשמה ודכאון – את עלולה להעביר הלאה את אותם הדפוסים. דווקא כשאנחנו עוצרים לבחון את חיינו ולעבד את המטענים שלנו, להתאבל על מה שלא קרה ולבדוק את הבחירות שלנו – זה מפנה משקל ומאפשר לנו להיות קלילים יותר. ולא לערבב בין תום בן ה11 לבין הילדה שאת היית. ולמצוא משמעות חדשה לחיים שלך כדי שתום ירצה לבלות איתך יותר, ולא כי הוא מרחם על אמא ומרגיש אשם כי פחות כיף איתה.
"תודה. מזמן לא בכיתי. אני ממש שונאת לבכות אבל זה כל כך משחרר"
בטח, זה משחרר כמו לצחוק. בואי נדבר בשבוע הבא גם על זה – למה את שונאת לבכות ומאיפה זה התחיל?