בשיחת הטלפון הראשונה עם גילי, עוד לפני שקבענו פגישת היכרות – היא סיפרה לי על המורה שלדעתה הרסה את חייה. עברו כבר הרבה שנים, אבל המורה הזו השפילה אותה להרגשתה בשנות התיכון ותרמה לכך שהערך העצמי שלה ירד מאוד, בנוסף להרגשה מתמדת של חוסר שייכות חברתית. הפרידה הראשונה מהחבר הראשון ריסקה אותה, הוא יצא עם חברה שלה מאחורי גבה, וזה היה מספיק כדי להדהד את כל מה שהמורה הזו חשבה עליה: "את עסוקה בעצמך ומפספסת אחרים ולא משנה מה יקרה לידך את לא תשימי לב", אמרה לה בפעם אחת. "תחפשי בעצמך את הסיבה שהחברות שלך התנהגו אלייך ככה" טענה בהזדמנות אחרת. למילים שנאמרות בגיל רגיש ומעצב, ע"י דמות סמכותית – יש הרבה משקל ותוקף. וגילי הקשיבה והאמינה.

כשגילי ציינה יום הולדת 30 ועדיין הרגישה אבודה, תקועה בעבודה זמנית שנעשתה קבועה, רווקה ועדיין 'רגישה מדי' כהגדרתה – היא התקשרה בפעם הראשונה בחייה לבקש עזרה, והתחלנו בפגישות שבועיות.
אני לא מאמינה במילה 'מדי', אמרתי לה. אין דבר כזה רגישים 'מדי', יש רגישים מאוד. את אדם רגיש מאוד, כמעט בקצה הסקאלה של מדד הרגישות. יש לזה גם המון המון יתרונות. את יותר קולטת אנשים ויותר מרגישה אותם, תלוי מה תעשי עם זה.
"מה אני כבר יכולה לעשות עם זה חוץ מלהיפגע?" אמרה הילדה המתוקה בגוף של בחורה בת 30, ואני פרשתי בפניה את 3 הכללים שלי לשיפור איכות החיים:
1. לא לקחת כלום אישית – העולם מתנהל בדיוק אותו דבר גם בלעדינו (כל מי שפגע בך עשה את זה מתוך המקומות הבעייתיים שלו, אולי מהתסכול שלו, כולל המורה שלך)
2. לחיות רק ברגע עצמו או לפחות ללמוד לחשוב כל יום רק על אותו יום – לא בעבר ולא בעתיד. פתגם עממי אומר שהמפתח לאושר הוא "בריאות טובה וזכרון קצר".
3. לתת לאחרים את כל מה שהיית רוצה לקבל – בבחינת "היו אתם השינוי שאתם רוצים לראות בעולם" (מהטמה גנדי).
מחקרים בנושא איכות חיים מוכיחים שאנשים שעסוקים בנתינה יותר מאושרים (ופחות עסוקים בעצמם).
גם מולי גילי היתה רגישה מאוד.
תמיד חששה שהיא גוזלת מזמני וכמעט התנצלה שהיא תופסת מקום. היא יכלה להסיק שלא נוח לי להיפגש מבלי שזה היה נכון או לחשוב שאני לא רוצה לפגוש אותה כי אמרתי שלא נוח לי או לא מסתדר. בפעמים אחרות יכלה לוותר ישר על זכותה לתשומת לב ממני או על זכותה להתאכזב אם אני נאלצת לבטל פגישה.
מנסיוני המקצועי וגם מנסיוני בעבר הרחוק כמטופלת אני מאמינה מאוד ש'הקשר הוא שמרפא' (יאלום, It’s" "the relationship that heals) ועל כן ראיתי גם בקשר ביני לבין גילי הזדמנות לתיקון במערכות היחסים שלה. כאשר מטופל רואה את עצמו באופן שונה דרך עיני המטפל, לעיתים יש בזה יכולת ריפוי ותיקון עבורו לדרך שבה חווה את עצמו מול דמויות סמכותיות בעברו ובמיוחד מול הוריו.
ניסיתי לדייק את עצמי עבורה, לשמוע גם את מה שהיא לא אומרת, התנצלתי על הפעמים שבהן לא הייתי רגישה מספיק, הראיתי לה את הצבעים היפים שלה כפי שאני רואה אותם ולאט לאט ראיתי אותה פורחת. כאשר סיפרה לי שהתחילה להתנדב והכירה שם ידיד חדש, שמתי לב שהמיקוד בשיחה הוא גם באחרים ופחות בעצמה. גילי התחילה לתרגל חביבות לאחרים במקום לבדוק מי נחמד אליה ולהיפגע אם לא, והצליחה לפעמים לשנות פוזיציה מהמקום המוכר שלה.
זה לוקח זמן תרגול ונחישות לשנות הרגלים ישנים ואוטומטיים שלנו ועד שנוצרים לנו קישורים חדשים במוח.
כאשר גילי דיברה בפייסבוק עם חברה מהתיכון היא הצליחה לכתוב לה את מה שחשבה עליה באמת וכמה נפגעה ממנה בעבר. היא התמודדה באומץ עם המטען שליווה אותה כיוון שבשיחות שלנו למדה לקבל תוקף למה שהיא מרגישה ולחוויות מעברה, ולסמוך על עצמה. בהמשך, כתבנו יחד את כל מה שהיתה אומרת למורה הזו מהתיכון לו יכלה, ואולי היא עוד תאתר אותה ותשלח לה את זה בעתיד, אבל הביטוי במילים חשוב ולו רק כדי לשחרר את מטעני העבר ולהצליח לחיות בהווה.
בפעם האחרונה שראיתי אותה, היא הסבירה שרוצה הפסקה מהטיפול כיוון שרוצה לראות איך היא מסתדרת לבד ובלי החיזוקים שלי. ואני הבטתי בה בעיניים נוצצות וגאות, כמו אמא גאה שהילד שלה אומר 'ביי' ונפרד ממנה כדי להסתדר לבד. אני נקשרת למטופלים שלי ואוהבת אותם, אבל כמו עם הילדים שלי – מאמינה בהם ובכך שהם צריכים לעשות את דרכם בכוחות עצמם.
הצלחה אמיתית בטיפול ניכרת דווקא בהפנמת הטיפול ובהפנמת המטפל כמיטיב, ולאחר כברת דרך שעוברים יחד יש לך בטחון במסוגלות שלך להתמודד גם בכוחות עצמך
