"חור שחור" בקורות החיים

בעבודתי במהלך השנים עם אנשים שהגישו בקשה לקצבת נכות נפשית מול ביטוח לאומי, הן באופן פרטי והן כשכירה בעולם השיקום של בריאות הנפש, נתקלתי לא פעם באנשים שסובלים סבל בל-יתואר אך בכל זאת לא אושרו להם אחוזי נכות ולא קצבת נכות נפשית. או שאושרו להם אחוזי נכות מאוד חלקיים, למרות שמדובר באנשים המתקשים מאוד לתפקד.

נכות נפשית
מנגד, נתקלתי באנשים לכאורה מתפקדים ופעילים אשר נקבעו להם אחוזי נכות גבוהים לצמיתות, וגם לכך יש סיבות רבות. טיפלתי בצעירים בני 30+ העובדים/לומדים ומנהלים חיים נורמטיביים – אך רק בהיכרות איתם לעומק עולה כי חלקם היו במשך שנים במצב של חוסר תפקוד מוחלט. ע' אושפזה בעבר שוב ושוב ושוב עקב הפרעות אכילה קשות. אז מה אם היום היא צעירה מרשימה, מעטים יודעים על הגיהנום שעבר עליה. וטוב שכך. היא מרגישה שכיוון שלא יודעים – החברה לא מתייגת אותה וכך היא יכולה "להמציא" את עצמה מחדש ולבנות את חייה.

אפשר לצאת מהבור הזה!

ר' עשתה מספר ניסיונות אובדניים. פעם אמרה לי, שרק בזכות קצבת הנכות שאושרה לה בעבר, ואחוזי הנכות שאפשרו לה לקבל סל שירותי שיקום ממשרד הבריאות – היא הצליחה להיות מי שהיא היום, לאו דווקא להבריא לגמרי אבל כן להחלים ולשקם את חייה כמעט לחלוטין. יש חור שלם וכואב בעברה, של שנים אבודות. לא מעט פעמים שמעתי מצעירים שעברו משבר את התיאור של החור השחור הזה בחייהם – "איך אני אסביר לאנשים למה לא עבדתי 7 שנים?" או "שואלים אותי בדייטים למה לא התחתנתי עד היום ולכי תסבירי שהחיים שלי התחילו בגיל 28, כשהתחלתי להיפגש עם עו"ס ועם חונכת חברתית ולקבל עזרה בדיור מוגן, ורק היום אני יחסית מוכנה לדייטים?"

יש לא מעט אנשים פצועים בינינו, שהמערכת המדהימה הזו, שיש לה גם חסרונות רבים, עוזרת להם להחלים ולהפוך לאנשים מתפקדים ויצרניים. באופן אישי, אני רואה בהם אנשים יותר חזקים מאדם שלא עבר שום משבר, כי הם הרימו את עצמם מן התופת, אם התמזל מזלם לקבל עזרה מתאימה. הם יותר רגישים לסבל של האחר, הם יותר מעריכים את הקשרים שהם משיגים ואת כל מה שהם זוכים בו – ועדיין לצערי הם נאלצים להסתיר את הסבל שעברו בעבר כדי להיחשב "שידוך טוב" – (וממש לא רק בחברה המסורתית-דתית) ולהסתיר את עברם ואת הרזומה החסר שלהם גם מול מעסיקים.

התפקיד החברתי של המעסיקים

בעברי כמנהלת וכרכזת, השתדלתי לתת הזדמנות לצעירים אמיצים אשר סיפרו בכנות על השנים האבודות האלו, וכאפליה מתקנת – לקבל דווקא אותם לעבודה. לא תמיד זה הוכיח את עצמו, אבל זו שליחות חברתית חשובה בעיניי, לתת הזדמנות לאנשים להתחיל מחדש את 'קורות החיים' שהם שולחים, לתת להם נק' התחלה. זה נושא שאני רואה בו חשיבות עליונה – דווקא בגלל שאני מכירה צעירים רבים שלא העזו לפנות למקום עבודה ולספר את האמת באומץ: "עברתי משבר, לא עבדתי כמה שנים, אשמח מאוד שתתנו לי הזדמנות להתחיל דווקא כאן, אני מבטיח/ה לעשות הכל כדי לא לאכזב, למרות שכמעט ואין לי ממליצים והרזומה שלי חסר"..