הדרכת הורים

בעבודתי במרפאת המתבגרים של עיריית הרצליה אני פוגשת הורים למתבגרים הסובלים מקשיים רגשיים/ נפשיים שונים בגיל הקשה ביותר בחייהם.

המעבר לחטיבת הביניים בגיל צעיר כל כך (בניגוד למודל שרווח פעם של 8 כיתות לימוד בבי"ס יסודי, המתחשב יותר ברווחה הנפשית של מתבגרים) – מוסיף קשיים לנערות ונערים שבלאו הכי מושפעים מאוד משינויים הורמונליים: גופם משתנה למרות שהם מרגישים לא פעם ילדים, חשופים ופגיעים, הם עצובים ומסתגרים יותר/ עצבניים וכועסים יותר, זקוקים נואשות לאישור חברתי אך מסתגרים מפני ההורים.

במילים אחרות – זה פתאום הגיל שבו כבר פחות זקוקים לנו, ההורים. נוכל לעיתים לנחם ולשמח אותם, אבל בסך הכל קורה תהליך טבעי של נפרדות הדרגתית מאיתנו, שבו לא תמיד משתפים אותנו בלבטים, פחדים, שמחות, קשיים והחלטות.

דווקא כיוון שאנחנו 'קרובים מדי' כהורים, ולא אובייקטיביים – אנו לא תמיד יכולים לעזור להם והם לא תמיד משתפים.

נערות ונערים מצידם חוששים להדאיג את ההורים או שאלו יצרו את צעדיהם אם ישתפו אותם. הורים מתקשים לסמוך על המתבגרים ש'רק הרגע' עוד שמחו כל כך בקרבתם ונזקקו להם. בנוסף, רובנו לא רואים את ילדינו באובייקטיביות אלא דרך הפריזמה של ילדותנו ונערותנו שלנו.. אנו 'משליכים' על ילדינו את חוויות ההתבגרות שלנו.

אם התמזל מזלנו ונהנינו לצאת עם חברים בגילאים האלו, סיכוי גבוה שנשאל במבט מודאג – "אתה רק נשאר בבית כל החופש? אתה לא רוצה לקבוע עם מישהו?".

ומנגד, הורים שבנערותם סבלו מקשיים משפחתיים/חברתיים והיו מבודדים יחסית – יתקשו לראות את ילדיהם בנפרד מהם וידאגו גם הם יתר על המידה גם לנער/ה שמחים בד"כ, כאשר אלו מתמודדים עם קושי מסוים.

זהו אתגר לכל הורה: לשמור על קשר מסוים ועל קרבה, לתת תחושה בטוחה ומזמינה לפנות אלינו כשיש צורך, אבל גם לאפשר התרחקות, נפרדות ומרחב לטעויות אצל המתבגר/ת.

הקושי מחריף כמובן כאשר עולה צורך בייעוץ פסיכיאטרי, חשש לדכאון, הפרעות חרדה, הפרעות אכילה, פגיעה עצמית וכיו"ב – במקרים כאלו כדאי לשקול פניה לייעוץ פסיכיאטרי דרך קופ"ח/ פרטי, אצל רופא/ה המתמחים בטיפול בנוער (בנוסף לטיפול רגשי כלשהו).

ממליצה מאוד על ספרה המצוין של עינת נתן "משלנו – מתבגרים סיפור אהבה"

הורים למתבגרים/ למתמודדי נפש ומתלבטים האם אתם זקוקים להדרכה הורית?

או שהמתבגר/ת זקוק/ה לטיפול? כתבו לי ונתאם שיחת ייעוץ