בדידות
בדידות היא אחת מהבעיות הגדולות של האדם המודרני: המון אנשים גרים לבד, לא תמיד מצליחים למצוא זוגיות, לא תמיד מצליחים למצוא חברים.
ואם יש להם חברים, הם מתקשים להיות אותנטיים איתם. מרגישים שהסביבה ביקורתית, שיפוטית, שיש מקום בעולם רק למי שקליל מספיק לפרסם ברשתות את 'חלון הראווה' של החיים שלו, ולא משנה איך הוא מרגיש באמת.
בנוסף, כבר פחות מקובל לצאת החוצה ולהכיר אנשים בכל מיני מסגרות..
כל אחד לבד עם המסך שלו והרבה מההיכרויות והאינטרקציות החברתיות הפכו להיות וירטואליות..
מגיעים אלי לאורך השנים אנשים מקסימים, פשוט מקסימים (שבסיטואציה אחרת אלמלא הייתי המטפלת שלהם – הייתי שמחה שהם יהיו חברים שלי) – החל מצעירים רגישים ולפעמים קצת אבודים בגילאי 20-30 וכלה במבוגרים בני 50+ שכמעט ואין להם חיי חברה.
רובם ככולם אינטליגנטים, נעים לשוחח איתם, אכפתיים לאחרים, בכולם יש יופי כזה או אחר חיצוני ופנימי, ובכל זאת מלבד השעה השבועית שלנו הם לא מדברים לעומק ובאמת – כמעט עם אף אחד. באופן אישי, אני חושבת שמדובר גם במזל.
לא כולם זכו להכיר בגיל צעיר חברים טובים. כמעט כולנו נכווינו מאחרים אבל יש שפיתחו כתוצאה מזה חומות הגנה, הסתגרו ומאז נושאים איתם כאב גדול ודימוי עצמי חברתי שלילי. אצל אחרים הקשרים התרופפו עם השנים – והם מצאו את עצמם לבד באיזשהו שלב: חוץ מהעבודה ומהמשפחה הקרובה הם לא מדברים עם אף אחד. גם זוגיות יותר מקובל היום לחפש באפליקציות ורק על הקושי הזה אפשר לכתוב ספר שלם.
ישנם אנשים שלא בטוחים במיומנויות החברתיות שלהם – ויש היום קבוצות נהדרות לטיפול בחרדה חברתית ולחיזוק מיומנויות חברתיות.
המחקר של פרופ' רוברט וולדינגר (המפורסם בספרו "החיים הטובים") בדק לאורך עשרות שנים מה עושה אותנו מאושרים אצל יותר מאלפיים נחקרים (שנבדקו במחקר אורך במשך חיים שלמים) ואחד הממצאים החשובים הוא לא כסף, כוח או יופי אלא דווקא מערכות יחסים.. אנשים שהצליחו ליצור ולשמור על מערכות יחסים קרובות סבלו פחות ממחלות ובריאותם פחות התדרדרה לאורך השנים.
הוא מסביר זאת ע"י כך שכאשר יש את מי לשתף ועם מי לפרוק מתח – יש בגוף פחות סטרס והורמוני מתח המייצרים דלקתיות ומחלות. וולדינגר ממליץ לשמור על 'כושר חברתי' ולתרגל מערכות יחסים על בסיס קבוע, ממש כפי שכבר מוסכם שכושר גופני מומלץ לשמירה על הגוף והנפש. אבל כמה קשה ליצור קשרים כאלה?
וכמה קשה לשמור עליהם כשמתבגרים וחיים בעולם המודרני שבו רובנו בוהים במסכים ופחות מדברים זה עם זה?
לא מעט אנשים מרגישים בדידות גם כאשר יש להם כמה חברים, או אפילו בתוך זוגיות.
תמיד כאשר מדברים איתי על בדידות אני נזכרת בשחקן רובין וויליאמס שכ"כ אהבתי, ורק לאחר שנטל את חייו נחשף כמה בעצם סבל..
למרות שהיה מוקף אנשים, הצלחה וכסף – הרגיש לבד.
עם זאת, זה לא אומר שחייבים לפגוש ולקבוע ולהכיר ולצאת אם אתם נהנים להיות בחברת עצמכם.. זה מצויין להיות גם בחברת עצמכם!
מניסיוני בטיפול באנשים, הצורך החברתי שלנו כבני אדם שונה מאחד לשני: יש כאלו שחבר אחד מספיק להם כדי לא להרגיש לבד ויש כאלו שיש להם זוגיות וכמה חברים ובני משפחה ובכל זאת הם מרגישים לבד.. לעיתים כיוון שגדלו בהרגשה כזאת בילדותם המוקדמת, וזו ממשיכה ללוותם גם כאנשים בוגרים.
לעיתים אנשים מרגישים לבד כיוון שלא מצליחים 'להביא את עצמם באמת' בתוך קשר ולהרגיש אותנטיים. בטיפול אפשר להבין יחד ולפענח את תחושת הבדידות ואת מקורה. לאחר שמעבדים את הקושי אפשר לחשוב יחד על פתרונות ועל יצירת שינויים.
אם אתם סובלים מבדידות, מוזמנים ליצור קשר ולתאם פגישת היכרות
