על משמעות הסטינג והשלכות הקורונה

הרבה פעמים מטופלים שואלים אותי למה אני מעדיפה שיהיו לנו יום ושעה קבועים. איזה ערך יש לזה?

יש שמציעים שנצא לפעמים החוצה ונקיים את המפגש הטיפולי בחוץ, בהליכה או בדשא. למרות שאני אדם גמיש וקשובה לצרכי המטופל – האמת היא שלזמן ולמקום הקבועים יש ערך טיפולי חשוב: הם נותנים בטחון ולכן משפיעים לטובה על הטיפול.

פרופ' שמואל ארליך מתייחס למסגרת הטיפולית כאל מיכל שיש בו כל מה שהמטופל משליך על המטפל במובן המודע והלא מודע. המרחב הזה והמסגרת הזאת 'מחזיקים' גם את החלקים הרגרסיביים של המטופל. לפיכך, כאשר המסגרת משתנה (חופשות, שינוי שעות וימים, תקופת הקורונה) – המטפל והמסגרת הטיפולית אינם נחווים כמיכל, או כמחזיקים את המטופל והוא נשמט ל'עולם הרוחות' שלו. במילים אחרות, כאשר מסגרת הזמן והמקום הקבועים משתנה, המטופל נותר עם החלקים הרגרסיביים ועם המסגרת הלא מודעת שלו במקום המסגרת של הטיפול.

בעידן הקורונה היו שינויים כל הזמן (פגישות וידאו במהלך הסגרים, ביטולים כאשר אנשים היו בבידוד או חלו) ואז בלטה יותר העובדה שחלק מהאנשים באמת 'נשמטים' כאשר אין ודאות ומסגרת קבועה לטיפול. לחלקם מוזר היה לראות את עצמם או אותי בפגישות וידאו והרגישו שזוהי חדירה לבית שלהם ולמרחב הפרטי שלהם. לחלקם באופן מציאותי לא היתה פרטיות בבית כדי לדבר, במיוחד כאשר יש ילדים קטנים. היתה מטופלת שהיתה יוצאת לאוטו כדי לדבר איתי, כיוון שמחשב הבית היה נמצא בסלון, ובטיפול היא היתה מעלה לעיתים תכנים קשים ואפילו אובדניים עקב התקפי פוסט טראומה (מאז עברה דרך משמעותית). ילדיה היו קטנים אז והיא לא היתה מסוגלת להתמסר לשיחה ולדבר בבטחון ובחופשיות כאשר הטיפול לא התקיים בחדר בו היא רואה ונוכחת בעצמה שהדלת סגורה ורק שתינו שם. אולי גם לא היתה בטוחה בסגירה ההרמטית שאני מקפידה עליה בשיחות אשר מתנהלות באופן מקוון. עם זאת, הכרתי גם מטופלים שחוו את המרחק הפיזי בשיחות מקוונות, או אפילו את ההפסקה בטיפול אצל חלקם –. כהקלה ממשית. נעים ומוכר היה להם להישמט אל עולם הרוחות שלהם 😊. אולי כיוון שכפי שכבר אמר פרויד – התרחקות מהטיפול מאפשרת לעקוף תכנים קשים ולא לעסוק בהם.

היום אני חושבת שהעיתוי של תקופת הקורונה הוא המרכיב המשמעותי ביותר מבחינת דרך ההתמודדות של האנשים עם השלכותיה. במילים אחרות, מטופלים שהיו מצויים בתקופה מאוזנת יחסית בחייהם, או כאשר הספקנו לעבור תהליך משמעותי בקשר בינינו (או גם וגם) והיו בטוחים בי ובקשר שלנו –התמודדו טוב יותר עם ההפסקה והריחוק בקשר. לעומת זאת, לפעמים זה היה קצת אחרת. לדוגמה – בחורה צעירה שהיתה כחצי שנה בטיפול לפני הסגר הראשון – אצלה ניכר היה שהיא תמיד מרגישה הקלה כאשר יכולה 'להיעלם' לעולם החיצוני, לשקוע בדכדוך ובעולמה הפרטי ולהסתגר בבית (גם טרם עידן הקורונה). המלחמה הפרטית שלה היתה בשמירה על תפקוד וביציאה החוצה להתמודד עם העולם (עקב נטייה לדכאון וחרדה חברתית). כאשר הסכימה לשיחת וידאו איתי, כיבתה את המצלמה כך שצפיתי בעצמי במשך שעת הטיפול 😊 היה לה לא נוח שאראה אותה בבית הפרטי שלה. לאחר השיחה איתה הבנתי שלי היה חשוב לשמור על הקשר ולראות אותה יותר משלה זה היה חשוב כנראה. לבסוף ההפסקות בטיפול גרמו לו להסתיים.

אני חושבת שהמילים מאוד יכולות לגעת גם מרחוק, אפילו בווטסאפ מחזק, אבל כאמור, כל אחד חווה אחרת את המרחק הפיזי ואת השינוי במסגרת הטיפול.

במרפאת הנוער שאני עובדת בה, אנו שומעים על שינויים משמעותיים שעברו בני נוער דווקא בתקופת הקורונה ועל משברים שהחלו בעיקר אז. בעיניי דווקא כיוון שזהו גיל רגיש ומלא בשינויים, פיזיים, הורמונליים וחברתיים – גם תקופת הקורונה השפיעה יותר על ילדים ועל מתבגרים. ככל ששינוי ומשבר קורה כאשר אדם נמצא בתקופה לא מאוזנת ולא מבוססת – הוא מערער עבורו יותר. דבר זה נכון אפילו יותר לגבי ילדים ובני נוער שעוד לא חוו הצלחות חברתיות וזהותם האישית עוד לא התבססה. שינוי כזה (כמו סגר בתקופת הקורונה והתבודדות חברתית או שיעור שמתקיים בוידאו שבו הם צופים בעצמם ואחד בשני) – הוציא את חלקם מאיזון שעדיין לא חזרו אליו.

בטיפול, אנו מאפשרים עוגן של שעת הקשבה ומפנים מקום למטופל, למרות הכאוס העולמי ולפעמים גם הבלאגן הפרטי, כדי לשמור על עוגן של שפיות וחוסן בעולמם. בטחון כזה של קשר יציב מאפשר לא פעם תיקון בקשרים לא יציבים שהיו לאדם, וגם מאפשר לו מקום להתפתחות אישית. עם זאת, אני מבינה גם את מי שמתעקש להישמט, וגם את מי שרוצה לפעמים לשנות את המסגרת, לעשות הפסקה בטיפול ולבדוק את החופש מתלות, להסתדר קצת לבד ולהתרחק לזמן-מה מהקשר הטיפולי, דווקא מתוך אינטנסיביות הקשר ומתוך הרגש שהוא מציף ומעלה.

בגישה הטיפולית שלי אני מאמינה שאדם יודע מה נכון לו ושתפקידי לעזור לו לברר עם עצמו את רצונותיו, לסייע לו להכיר את עצמו וללוותו במסע שלו.

מקורות –

· ארליך, ש. (2006). המסגרת הפסיכואנליטית – תפאורה או גורם טיפולי? הרצאה ביום החברה הפסיכואנליטית בישראל.