השנים החסרות

בן (שם בדוי) לא יצא מהבית במשך 8 שנים. משפחתו יצרה איתי קשר, הגיעו אלי דרך שכנה שבתה קולגה שלי. פעמים רבות פגשתי צעירים בגילאי 30 +- שלא ידעו איך להסביר את "החור השחור" בקורות החיים שלהם אך בן היה ונותר הכי קרוב לליבי. חייו נעצרו בגיל 15, גיל שכיח מאוד בהתפרצויות של הפרעות נפש. כאשר הלכנו יחד להוציא תעודת זהות, באיחור של שנים מבחינתו, בשעה שחלק מחבריו כבר השתחררו מצה"ל – היתה זו לידה מחדש עבורו. פרק ב של חייו התחיל.

משפחתו של בן מספרת כי מילדות היה מוצלח, חכם, חתיך וחברותי. הוא היה עצמאי, מרדן וחצוף. חבריו ומשפחתו לא הבינו מדוע הוא מסתגר בחדרו. גרוע מכך, הוא עצמו לא הבין. הוא נבהל ולא ידע להסביר את עצמו. כאשר ניסו ליצור איתו קשר, הוא נעשה תוקפני, דווקא כיוון שהרגיש חשוף ופגיע, כמעט ללא עור וללא הגנה. הוא הניח שחייו הסתיימו ומצא את עצמו חושב לא פעם איך לסיים אותם באמת "עם כמה שפחות כאב וסבל".

כשניהלתי פרוייקט חונכות לסטודנטים מתמודדי נפש באוניברסיטת בר-אילן ובמרכז הבינתחומי בהרצליה (דרך חברת "נתן" – שיקום בבריאות הנפש) -הדרכתי חונכים לסטודנטים אשר חלקם הסתירו עבר של אשפוזים או ניסיונות אובדניים, חלקם היו בדכאון קשה או סבלו מהפרעת חרדה לא מטופלת. רבים הצליחו לשקם את חייהם בעזרת טיפול פרטי או דרך סל שירותי שיקום, אך המשיכו תמיד להתכווץ ולהתבייש כשדיברו איתם על השנים החסרות הללו. תמיד אמרתי להם כי מבחינתי, הם ראויים לפרגון והערכה בדיוק כמו כשאני שומעת על חולה סרטן שהיה מטופל במשך מספר שנים וחזר ל'מסלול חיים נורמטיבי' (עד כמה שיש דבר כזה). כמה חבל שעדיין מקובל להסתיר ולהתבייש כאשר יש קשיים נפשיים ומחלות/ הפרעות 'שקופות'.

בן לא היה מסוגל לפנות לתחנה לבריאות הנפש או לצאת מהבית לשום טיפול אחר. בעזרת משפחתו, תיאמנו ביקור בית של פסיכיאטר אשר הגיע ורשם לו תרופות לדכאון וחרדה. במקביל, נפגשנו אחת לשבוע ומדי פעם התכתבנו גם בווטסאפ. רק לאחר מספר חודשים, בן ניאות לצאת למספר מפגשים של טיפול הוליסטי (ביופידבק ודיקור) אשר משפחתו תיאמה עבורו דרך קופת חולים. אני מאוד מאמינה בשילוב של רפואה טבעית והוליסטית לחיזוק הגוף והנפש, מניסיון אישי.

לאחר שנה, בן היה במקום אחר ומסוגל היה לראות עתיד מבעד לחושך. עתידו שנראה לו אפל, קודר ועמום – התבהר מעט והוא הסכים להגיש תביעה לאחוזי נכות בביטוח לאומי.

בזכות התהליך שעברנו יחד, ובעיקר בזכות כוח הרצון וההתמדה שלו – בן היום נמצא במקום אחר. הוא לומד ועובד באופן חלקי, הוא מסוגל לצאת מהבית ולהשתמש בתחבורה ציבורית, הוא יוצא לעיתים לצעידה וכבר לא זקוק לליווי של איש. הוא לא האמין שיחזור להרגיש אדם חופשי אשר יכול ללכת ברחוב בכוחות עצמו ולנהל את חייו. החרדה עדיין קיימת בחייו אך הוא מנהל אותה.

לא תמיד חייבים תרופות. רק במצבי משבר או דכאון/ חרדה קשים אני מפנה לפסיכיאטר או לרופא משפחה להתייעץ בנושא. עם זאת, יש שיסבלו פחות אם ייעזרו בתרופות לתקופה מסוימת בחייהם. כאשר מתחזקים, אפשר להפחית בהדרגה ובעזרת הדרכה את הצורך בתרופות. ישנם אחרים שיש להם נטייה (גם תורשתית) לדיכאון וחרדה או מחלה נפשית אחרת – ואלו יצטרכו, אולי, לקחת תרופות כל חייהם כדי להישאר מאוזנים. אנשים רבים אומרים לי כי הם חוששים מתלות, אך חולי הינו גרוע יותר. האחד זקוק לזריקות אינסולין או למדללי דם באופן קבוע, והאחר זקוק לתרופות אנטי-דיכאוניות. לעיתים מדובר רק בתקופות משבר, וכדי שייעוץ וטיפול יעזרו – חייבים לאזן את המוח קודם. אנו חייבים להתייחס למוח שלנו, האחראי על הפרעות נפש, בדיוק כמו להפרעות ומחלות גוף.

אני תמיד האמנתי בבן. כמו שכל ילד צריך רק מבוגר אחד שיאמין בו – כך מבחינתי כל מטופל זקוק לעיניים אוהבות שיאמינו בו ויעודדו אותו להאמין בעצמו ולראות מבעד לחושך.

אם אתם מכירים מישהו כזה, דעו כי דכאון זה חושך מוחלט. אמירות שיפוטיות נוסח "תחשבי חיובי" / "תכריח את עצמך" – לא עוזרות כאן ורק גורמות לאדם להרגיש לבד לבד לבד, לעיתים עד כדי ייאוש ופגיעה עצמית.