עימות

יכולתי להרוג אותו באותו רגע. פתאום הרגשתי חום בראש, הכול נהיה מטושטש, והכעס שלי פשוט
הציף אותי – על כל מה שהוא עשה לי כשהייתי ילדה..
אני לא יודעת למה, אבל הרגשתי שאני חייבת להוציא את זה החוצה. הרבצתי לו, צרחתי, קיללתי,
וכל הזמן דמיינתי אותה לידי – כאילו היא מחזיקה אותי, תומכת בי. אם לא הייתי מדברת איתה על
זה ומעבדת איתה את זה קודם – אולי הייתי באמת מאבדת שליטה.
זה היה הכעס הכי גדול שהרגשתי בחיים. לא ידעתי מה לעשות איתו. הלחיים שלי בערו והעורף שלי
רתח. הגרון שרף לי מצרחות וכאילו הפסקתי להיות אדם – נעשיתי, בעצמי, יישות ושמה כעס.
תמיד הדחקתי את הכעס והתעלמתי ממנו. עכשיו, סוף סוף, אני מרגישה שהכעס הזה שלי – והזכות
שלי לכעוס עליו – סוף סוף יצאה לאור.
אחר כך הרגשתי הקלה עצומה, כאילו ירד ממני משקל עצום. שלוש שנים אני מגיעה לפה, מדברת
על ההתמכרויות שלי, על החיים, על הכול – ולא פעם אחת חשבתי על ההתמודדות הזו. עכשיו, בלי
לתכנן, זה פשוט קרה.
כל האנשים סביבי עמדו שם ושתקו. אף אחד לא ניסה לעצור אותי כשהרבצתי לו וצרחתי. זה היה
מוזר, אבל גם מעצים. סוף סוף מישהו עמד לצדי – מישהו שאמר, בלי מילים: זה פשוט מגיע לו.
ומה שיותר חשוב הוא שלראשונה אני יכולתי להגן על עצמי. סוף סוף הגנתי על הילדה שהייתי. וזה
מה שחשוב עכשיו. אמנם זה היה מפחיד. אף פעם לא הרמתי עליו יד, הוא האח הבכור – בבית שלנו
זה היה קדוש. אבל עכשיו, אחרי שעשיתי את זה, הרגשתי הקלה אמיתית.
לא ראיתי אותו מאז, וזה בסדר. מה שחשוב זה שהצלחתי לספר למישהי על זה, שהרגשתי את
התמיכה שלה לידי, את ההקשבה שלה. חיבוק, אישור שאני בסדר – זה מה שהייתי צריכה.
כשהייתי צעירה, הייתי מתנתקת, לא רציתי לכעוס, לא רציתי להתמודד. היום, כשזה קרה, הרגשתי
פתאום שאני מסוגלת להתמודד, שאני מסוגלת סופסוף להתעמת איתו. כנראה שרק עכשיו הייתי
מוכנה לזה.

אני לא יודעת אם אני מסוגלת לסלוח לו אי פעם – ואני חושבת שזה בסדר. הסליחה לא חייבת להגיע
עכשיו. מה שחשוב זה שאני כבר לא פוגעת בעצמי במקום לכעוס עליו.
זאת פעם ראשונה בחיים בגיל 25 שאני מסוגלת להיות טובה לעצמי – לא לאכול בכמויות מופרזות,
לא להרעיב את עצמי, לשים לב לגוף שלי, לטפל בעצמי. זה התחיל בטיפול, בשעה בשבוע שבה אני
נותנת לעצמי מקום לדבר, להתחזק. וכשאני שומעת את הקול שלה בראש – הקול הזה אומר לי
לאכול, לישון בזמן, להקשיב לעצמי – אני יודעת שהצלחתי לקחת את הקול שלה פנימה. זה כבר
הקול שלי. היא אומרת שהפנמתי את הדיבור של הטיפול לדיבור פנימי ושהיא גאה בי.
והכי חשוב – עכשיו אני יודעת שאני יכולה להמשיך לבד, אבל לא לבד. אני לוקחת איתי את התמיכה,
את החיזוק, את התוקף וההכרה שקיבלתי ממנה ובעצם את הכוח שקיבלתי לחיות מחדש.