מחשבות ליום הזיכרון

יום הזיכרון מזכיר את האובדן של מי שהיו ולא יהיו עוד ומייצג עבור רבים את אובדן הנאיביות ולעיתים גם אובדן שמחת החיים, או אפילו הרצון לחיות. לא כל מי שסובל סביבנו מסגיר את מה שבאמת מתחולל בנפשו.

יום הזיכרון מסמל עבור רבים מאיתנו תקופה קשה ומורכבת בשנה. משפחות שחוו אובדן, גם אם לא אובדן הירואי במלחמות ישראל, מתאבלות על יקיריהן תמיד, קל וחומר כאשר בכל מקום מופיעה המילה 'יזכור', מתנגנת מוזיקה עצובה ונשמעת צפירה. השקט הזה עבור משפחות מסוימות, מציף ביתר שאת את הכאב שקיים שם תמיד.

מי שבכל זאת נותרים שקופים גם ביום הקשה הזה הם כל אלו שהסממנים של יום הזכרון מעלים ביתר שאת עבורם את סבלם הפוסט-טראומטי במידה כזו או אחרת. לוחמים לשעבר, אנשים שאיבדו את יקיריהם בנסיבות טראגיות ומפתיעות, אנשים שעברו פיגועים או תאונות דרכים – גם אם ניצלו. עבור אלו, יום הזיכרון מזכיר את האובדן של מי שהיו ולא יהיו עוד. אובדן הנאיביות ולעיתים גם אובדן שמחת החיים, או אפילו הרצון לחיות. לא כל מי שעובר סערת נפש מסגיר את מה שבאמת מתחולל בנפשו. לא כל מי שנזעק מכל רעש, מכל צפירה (או אזעקה בימינו) ונלחץ מכל סירנה – מראה לסביבתו הקרובה מה עובר עליו. הכרתי נפשות עדינות שבסודי סודות חלקו איתי כי הם חיים כאן רק מכוח האינרציה, כיוון שהחיים לעולם לא יהיו אותם חיים אחרי אירוע קשה שעבר עליהם. האמינו או לא, גם סביבכם יש אנשים המסוגלים לחזור בשניה אחת לתופת שעברו כתוצאה מטריגר שמחזיר אותם לשם, מבלי להסגיר בכלל כלפי חוץ את סערת הנפש שלהם, את הרעש שמחזיר אותם בבת אחת למקום אחר או את המגע שלחץ בנפשם על נק' ישנה ולעיתים זהו דווקא ריח שמערער אותם לחלוטין.

רבים מהם לא משתפים ולא נעזרים באיש, עד שסבלם קשה מנשוא או מפריע לתפקוד. רבים נעזרים בעישון, אלכוהול, אכילה רגשית או 'משכך כאבים' אחר. אחד הסממנים של סבל כזה, הנובע מטראומה קשה ומצלקת שלא עובדה ולא טופלה, הוא קשיים בשינה. קושי להירדם, חוסר שינה בלילות או שינה רדופה בחלומות ביעותים. אם אתם מכירים אנשים המתקשים מאוד להגיע לעבודה מוקדם, אף פעם לא ישנים מספיק ולא כי יש להם ילדים קטנים, מתקשים לשאת רעש או נמנעים מגירויים אחרים בניסיון להגן על נפשם – ייתכן מאוד כי הם סובלים מהפרעת דחק פוסט טראומטי וזקוקים להקשבה וייעוץ של איש מקצוע שיוכלו לסמוך עליו בכדי לשתף את סבלם. זכור לי בחור אשר עבר תופת בעברו, ובאמצע יום עבודה רגיל בשירות לקוחות נאלץ לנסוע הביתה תוך שהוא ממציא תירוצים בעבודה כי אינו מרגיש טוב, כיוון שחווה התקף חרדה וברח לשירותים. היות והתקשה לנהוג, לא שם לב ו-"חתך" לנתיב בכביש שבו נסעו שתי נשים אשר צעקו עליו וקיללו אותו. לו רק היו יודעות באיזו מלחמה פנימית הוא נמצא בזמן ההטפות שלהם. אומרים על ישראלים שיתנו את הנשמה כדי לעזור לאחר וזה בד"כ נכון, אך תמיד תמוה בעיניי איך אותם ישראלים לולים בנסיבות אחרות להתפרץ על אדם אחר שעמד בדרכם בלי משים או קלקל להם תוכניות. הנציג בשירות לקוחות שיש לו תואר שני אך לא מסוגל להתמודד עם לחץ ולכן עובד במשמרות, הקופאי בסופר שעובד לאט מדי, הבחורה שסופסוף יצאה מהבית והעזה לנהוג ואך נוסעת לאט מדי או הבחורה בדוכן הקפה שסופרת את הדקות לסיגריה בהפסקה מרוב שכואב לה לנשום. כמטפלת נעשיתי יותר מודעת לכמה שחשובה הרגישות לאחרים, כי אנחנו לא תמיד יודעים באיזה קרב חשאי מתמודד מי שמולנו. ואהבת לרעך כמוך.

ועוד מחשבה לגבי יום הזיכרון. גם אנשים בעלי נפש עדינה שהצטלקה, מסוגלים לפעמים לשמוח. שמחות קטנות. לשכוח מסוגלים פחות – רק לרגעים ולזמן קצוב. באופן אישי, תמיד חשבתי שלצאת לחגיגות עצמאות באופן סמוך כל כך ליום הזכרון שכולו אבל – זהו מעשה חסר רגישות וחסר סולידריות כלפי רבים מאיתנו שנפשם וביתם מדממים דרך קבע, ובמיוחד ביום הזיכרון. אני עדיין מקווה שיעבור חוק שקובע הפרדה של סופ"ש לפחות בין האחד למשנהו. גם מי שזהו יום טעון עבורו ועבור משפחתו – ראוי לקבל יום של שמחה וחגיגות, לצאת להופעות, לבלות עם ילדיו, לראות זיקוקים ולהרגיש ניצוץ של חג בלב.

עד שזה יקרה – בואו נשתדל לפחות להיות רגישים לאחרים, גם אם סבלם אינו נראה לעין. בואו ננסה להיות פחות שיפוטיים להתנהגות מעצבנת שאינה מובנת לנו. אנחנו אף פעם לא באמת יודעים מה קורה בביתו ובנפשו של אדם אחר.