*מבוסס על סיפור אמיתי*
הוא היה בשנות ה30 המאוחרות לחייו. גבר מוצלח שמילדות הצטיין בכל דבר. הוא איבד את אמו בגיל צעיר והיה קשור מאוד לאביו ולאחותו. בן בכור קלאסי, אחראי מאוד ומופנם מעט. גבר נאה ומרשים, ומוצלח גם מקצועית – הוא כתב עבודת דוקטורט שזיכתה אותו בתהילה בנושא הפרעות נפש וניהל מרכז לטיפול בהפרעות אכילה.
כשהכיר את אשתו היא נראתה לו עדינה ושברירית ולמרות שהיה מודע לקלישאת המטפלים המוצאים עצמם איכשהו בזוגיות עם אנשים הזקוקים לטיפול מתמיד – היה בה משהו שגייס אותו אוטומטית להגן עליה, לטפל בה, לעזור לה והוא מצא את עצמו מאוהב.
תקופת ההתאהבות היתה קצרה וארכה חודשים ספורים ובמהלכם היא כבר היתה בהריון לא מתוכנן.
הוא לא יכול לשכוח את הסטירה הראשונה. זה הימם אותו. אף אחד לא סטר לו מעודו. הם היו לפני פגישת מעקב להריון והיא היתה במתח רב. הוא אמנם היה המום ופגוע אבל אחרי שבכתה והתנצלה והתחננה שייכנס איתה לרופא, הוא ייחס את ההתנהגות הקפריזית והאלימה שלה להורמונים המשתוללים של ההריון ובחר לסלוח לה. לאט לאט הוא הסכים לכל הגחמות שלה, בשל ההריון ובניגוד לשיקול הדעת המקצועי שלו כאדם המנהל מרכז טיפולי ומכיר הפרעות נפש.
כך קרה שהוא הסכים לכך שרק היא תנהג באוטו שלו כי זה מרגיע אותה, וריחם עליה כי הפכה לאחוזת חרדה וסיפרה שהיא מדמיינת תסריטי אימה של תאונות דרכים. לכן גם הסכים שישמעו באוטו רק את המוזיקה שלה, כי זה מרגיע אותה, ואמר לעצמו שזה מחיר זמני שהוא משלם עד שיוולד בנו בכורו, רק כדי שאמו תהיה רגועה בזמן שהיא נושאת אותו בבטן.
בשל אותה 'התחשבות' שהלכה ויצאה משליטה, הוא נאלץ להסכים גם לכך שחבריו המעטים, אביו ואחותו שהיתה קרובה אליו מאוד – לא יבקרו אותו יותר בדירתם – שלפני ההריון היתה דירתו. לדבריה, לא היה נעים לה איתם. היא הפכה להיות פרנואידית מאוד, נעלבה מכל דבר וייחסה להם זדון. הוא הרגיש יותר ויותר כמו אורח בביתו שלו. משפחתה וחברותיה היו שם לעיתים תכופות. היא לא הסכימה כי יהיו לו חשבונות פעילים ברשתות החברתיות כי חזרה וטענה שכולם מתפתים לבגוד שם, וכי היא מחזיקה את הפייסבוק והאינסטגרם אך ורק למטרות מקצועיות כדי לפרסם את עבודתה כמדריכת כושר.
היא היתה חשדנית מאוד והוא התרגל לצמצם את עצמו כדי 'לכבות שריפות' ואולי מלכתחילה כדי לא להדליק את ה'להבות' שלה.
הוא נאלץ להפסיק לבשל כי הריח עושה לה בחילה וגם עבר לישון בחדר העבודה שלו כי שנתה הפכה קלה והיא טענה שנחירותיו בלילה מפריעות לה. בהדרגה ובניגוד לרצונו היא הפסיקה לעבוד כי רצתה "להתמסר" לגידול התינוק, והדירה אותו מכל טיפול ואף ממגע בבנו.
כשהגיע אלי, בנו התינוק היה כבר בן שנה. הוא היה מתוסכל שאסור היה לו להרים אותו או להאכיל אותו. מעולם לא שיחק או טייל איתו שלא בהשגחתה ובאופן כללי נראה היה כי התרגל לחיות בתוך חוקים מוזרים ומטורפים.
הוא חשש להכעיס אותה.
לדבריו הוא הגיע "רק לייעוץ נקודתי" כי פתאום היא הרימה סכין, איימה עליו וקיללה אותו כאשר העז לעמוד על דעתו, וברגע המבהיל הזה הוא ראה מבט מנותק ומטורף בעיניה. היא איימה כי תעליל עליו שהוא פוגע בילד וכן שהיא תדאג לכך שהוא ייכנס למעצר ושלא יראה את בנו יותר לעולם.
אז הוא לא הגיע לטיפול רגשי כי הבין שהוא זקוק להתחזק ולהתמודד מולה, אלא הגיע כי רצה רק להתייעץ איתי, בהיותי עובדת סוציאלית, ולהבין מה עליו לעשות ואיך להימנע מתסריט הבלהות שאשתו נופפה בו. סיפרתי לו על משל הצפרדע המתחממת לאט במים חמים עד שמתבשלת, בניגוד לצפרדע הקופצת מיד החוצה ממים חמים מדי.
הצעתי לו להגיע לטיפול שבועי, כדי שיהיה לו מקום דיסקרטי ואובייקטיבי לעצמו, והוא אמנם התקשה להשלים עם הצורך הזה, במיוחד כאדם המנהל מרכז טיפולי בעצמו ומכיר קצת את עולם בריאות הנפש. יותר קשה לאנשי טיפול להכיר בכך שגם אנחנו בני אדם וזקוקים לעיתים לטיפול וייעוץ בעצמנו, במיוחד סביב משבר זוגי/ משפחתי.
הוא שמר בסוד מכל קרוביו את העובדה שהתחיל להגיע אלי לשיחות, ובמיוחד ממנה, אך התריע בפניי לא פעם – שאם היא תגלה על הפגישות האלו – זה הסוף שלו ושלי.
אמרתי לו שלא יחשוש לי. כי הוא אמנם התרגל לראות את אשתו חולת השליטה כאישה חזקה וחכמה ששולטת בכל היבט של חייהם (והכה על חטא שבחר בה, כי הרי תמיד היה בחור נאה, מוצלח ומבוקש), אך אני כגורם אובייקטיבי יכולה לראות ואף להראות לו את חוסר הבטחון הבולט שלה, את החולשה ואת המופרעות האישיותית שגורמים לה לחתור לכוח ולשליטה מוחלטת בו. הרי רק אנשים חסרי בטחון ממש משתמשים באלימות, מנסים לבודד את בן/בת הזוג שלהם ולא מסוגלים לתת להם מרחב.
במשך השנתיים שבהן הוא הגיע לטיפול ראיתי אותו מתחזק נפשית, בוחן את עצמו ואת בחירותיו, ובעיקר בורא לעצמו טריטוריה ומרחב שאין לה חלק בהם. הפניתי אותו לייעוץ משפטי מאחורי הקלעים וכן עודדתי אותו לספר לאביו ולאחותו את האמת. הוא הופתע לגלות שהם לא הופתעו בכלל מהחשיפה הזאת. הם שמו לב שהוא שפוף בנוכחותה, כך הגדירו זאת, ושהיא "רודה בו". הפידבק מהם היה לו קשה אך חשוב כדי להרים את המסך שהתרגל לחיות מאחוריו. הם הבטיחו לו גיבוי מלא ועמדו לצידו. לאט לאט הוא ויתר בתוכו על הקשר איתה ויכול היה לדמיין את עצמו נלחם, ומצליח לעזוב. יש כאלו שנדרשות להם שנה או שנתיים לתהליך כזה ויש כאלו שלוקח להם יותר זמן. תפקיד המטפל הוא להיות שם ללא שיפוט, לחזק את האדם שמנסה לוותר על האהבה שהיתה לו ועל משפחתו, ולא להאיץ במטופל לעזוב מיד. קשה להיפרד וזה לוקח זמן.
גם אתה במערכת יחסים דומה וחווה תוקפנות ואיומים? גם את מרגישה שאת חיה תחת משטר אלים, למרות שאין מכות?
לאלימות יש כל מיני צורות. ברגע שמרגישים איום או פחד, כדאי להגיע לייעוץ דיסקרטי כדי לבחון אם מדובר במערכת יחסים אלימה ולבדוק את הדרכים לצאת ממנה. לעיתים זו דרך ארוכה, עם הרבה עבודה מאחורי הקלעים עד שמצליחים ממש לעזוב.
